התשובה, כמו כל דבר בצה"ל, מתחלקת לשלושה חלקים: הרצוי, המצוי, ומה שביניהם.

הרצוי – ברמת החזון (וזו גם הדרך בה אנו תופסים את תפקידנו כאן) קרנות ההון-סיכון הן מנוף לבניית תעשיה. אפשר לומר שאנחנו שואפים להיות "תעשיינים". במילים קצת פחות מפוצצות, קרנות הון-סיכון אמורות להגדיל את מספר הישראלים המועסקים בחברות הפורטפוליו שלהן, והשליחות הזו לא תמה כשהחברה מונפקת או נרכשת. יתרה מזאת – אם חברות זרות הרוכשות חברות ישראליות ייכשלו בהפקת ערך מהרכישה, הרי שבכך ייכרת הענף שעליו אנו יושבים כיוון שאותן חברות לא יהיו מעוניינת לרכוש חברות ישראליות נוספות, מה שיקטין את סיכויי הקרנות להחזיר למשקיעים תשואה הולמת.

המצוי – לעיתים קרובות מדי יעדיפו המשקיעים את הסכום הגבוה או הנזילות (כלומר מזומן על פני מניות) ולכן יעשו אופטימיזציה בציר הכסף ולא בציר הסינרגיה. קיימות דוגמאות לא מעטות למשקיעים (ויזמים!) שהעדיפו את ההתאמה המוצרית או התרבותית על הגרוש הנוסף, אבל כראה שעל כל דוגמא כזו יש שתיים הפוכות. זאת ועוד – אנו סומכים על החברות הגלובליות הגדולות שהן יודעות לבצע את בדיקות הנאותות העסקיות ולזהות את ההתאמות או חוסר ההתאמה לפני שהם מציעים לרכוש את החברה הישראלית. כך, למשל, מוכר לרבים המקרה של חברת א' (השם המלא שמור במערכת) שהיתה קרובה מאד לרכישה על ידי גוגל, וזו נסוגה בדקה ה-91 על רקע אי-התאמה תרבותית של הצוות למרקם האנושי של גוגל.

מה שביניהם – פעמים רבות סגירתו של מרכז פיתוח אינה תוצר של חוסר-התאמה תרבותית, ניהולית, או כל פרמטר נשלט אחר, אלא תוצאה של סגירת קו מוצר, העברת אחריות ארגונית בין חטיבות, שוק שלא גדל בקצב החזוי, משבר כלכלי גלובלי הגורר קיצוצים רוחביים, ועוד ועוד. תפקידנו כקרנות הוא לוודא שהחברות שאנו עוזרים לבנות יגדלו להיות חברות גדולות ומשמעותיות בתחומן, ואם נגזר עליהן להירכש, להוות תשתית יציבה לגידול הפעילות של הרוכשת בישראל. אם התשתית בנויה היטב, צמצום או סגירה של הפעילות לא תהיה תוצר של אסטרטגיה (או טקטיקה) של המשקיעים. אם התשתית לקויה, זה יחזור אלינו כבומרנג, כך שודאי שלא מדובר ביריקה לבאר. אם כבר, להיפך.