לטפס על הגבעה הלא נכונה

פורסם בתאריך : 20.09.2009 // נושא : פילוסופיה

דיסקליימר – הפוסט הזה הוא תרגום שלי לפוסט נפלא שכתב כריס דיקסון, היזם של הסטארט-אפ Hunch.

" אני מכיר בחור צעיר ומבריק שרק לאחרונה סיים את המכללה וכיום עובד בבנק השקעות גדול. לאחר שנה של עבודה בבנק החליט הבחור שהעבודה בוול סטריט איננה "כוס הקפה שלו" והוא מעוניין לשנות כיוון וללכת לעבוד בחברת סטארט-אפ

(צעד מבורך!). אזר הבחור אומץ והחליט להגיש לבוס מכתב פיטורים בו הוא מפרט את הסיבות שמאחורי החלטותו לעזוב את התחום הפיננסי. הבוסים, שהיו מאוד מרוצים מעבודתו של אותו בחור, הבהירו לו בצורה מאוד ישירה וברורה שהם מעוניינים שיישאר בתפקידו ולשם כך הציעו לו העלאה בשכר ואחריות גדולה יותר. כמו כן, כדי לערער את החלטתו, הסבירו לו המנהלים שאם יחליט להצטרף לחברת סטארט-אפ בשלב זה,  הוא יאלץ להתחיל שוב מנקודת האפס (בלי תואר רלוונטי ובלי ניסיון) והדרך אל הפסגה תהייה ארוכה וקשה יותר מאשר לשחות בביצה שאותה הוא כבר מכיר. לשמחתם של המנהלים הסתבר שהלחץ עבד ועכשיו, אחרי שהפעילו עליו מכבש לחצים ונתנו לו להאמין שלא ישתלם לו לעבור לעולם הסטארט-אפים הוא חושב שהוא להישאר בכל זאת בוול סטריט, למרות שהכריז בעבר שאין לו שום שאיפות לטווח ארוך בתחום המימון והפיננסים.

לאורך השנים יצא לי להיתקל בלא מעט שכירים שנמצאים באותה מלכודת דבש כמו הבחור מהסיפור. כאשר אני שואל את אותם אנשים את השאלה: "מה אתה רוצה לעשות בעוד 10 שנים?" התשובה הפופולארית ביותר שאני מקבל היא "להקים או לעבוד בחברת סטארט-אפ". עם זאת, רובם בוחרים להישאר באותו אפיק תעסוקתי ולא להצטרף לעבודה בסטארט-אפ כבר באותו היום  בכדי לצבור ניסיון. ברבים מן המקרים, לאחר מספר שנים של עבודה לא מספקת באותן חברות (פיננסים, תעשייה, מדיה וכו') , אותם אנשים בוחרים לעזוב את התעשייה שבה עבדו רק בשביל לגלות שכל מה שעשו עד כה לא קידם אותם במאום לעבר המטרות שהציבו לעצמם.

עולה השאלה: כיצד יכולים אנשים חכמים ושאפתניים כ"כ להישאר לעבוד בתחום שבו אין להם שאיפות לטווח ארוך? האם הם לא רואים את הגבעה שממול?

אני חושב שאנלוגיה טובה על לשאלה הזו ניתן לקחת מתחום מדעי המחשב.

אחת הבעיות הקלאסיות בתחום מדעי המחשב היא בעיית טיפוס הגבעה. תארו לעצמכם שהצניחו אתכם בנקודה אקראית בשטח הררי, שבו אתם יכולים לראות רק מספר מטרים בודדים לכל כיוון (נניח שיש ערפל מסביב) והמטרה היא להגיע אל קצה הגבעה הגבוהה ביותר באיזור.

האלגוריתם הבסיסי והפשוט ביותר אומר שמה שצריך לעשות זה צעד לכל כיוון ולגלות איזה מהצעדים קידם אתכם (מעלה) בצורה הכי משמעותית וברגע שזיהיתם את הכיוון הנכון צריך להמשיך ולעשות מחדש את המבחן הזה מאותה נקודה וכך להתקדם הלאה. הבעיה עם האלגוריתם הזה היא שאם הוצבתם בהתחלה ליד גבעה שאיננה הגבוהה ביותר אתם לעולם לא תצליחו להשיג את המטרה שלכם ולטפס לקצה הגבעה הגבוהה ביותר.

גרסה מתוחכמת יותר של האלגוריתם מוסיפה מרכיב של אקראיות אל תהליך החיפוש. את החיפוש מתחילים תוך שימוש בניסיונות אקראיים כשמידי פעם מנסים ללכת בכיוון שלא מקדם אותנו למקום גבוה יותר (קרי לא תמיד הליכה כלפי מעלה). במקביל, האקראיות שבצעדים מצטמצמת עם הזמן כך שבסופו של דבר הסיכויים למצוא את הגבעה הגבוהה ביותר גדלים שכן אנחנו מנסים עוד אפשרויות שלה היינו מוכנים לנסות קודם לכן אך גם כאן הם אינם מבטיחים הצלחה.

שיטה נוספת היא יציאה מנקודת הפתיחה אל הגבעה הקרובה ביותר. לאחר שמצאנו את קצה הגבעה הקרובה ביותר אנחנו נחזור על צעדינו אל עבר נק' הפתיחה ומשם נתחיל להתקדם בכיוון אחר. בסוף התהליך הארוך, אשר דורש מאיתנו מאמצים רבים, נמצא, בסבירות הגבוהה ביותר את הגבעה הגבוהה ביותר.

אם נחזור אל דילמת השכיר שאיתה התחלתי, נשים לב שבניגוד לבעיית הגבעה, לשכיר יש יש יתרון גדול בכך שהאזור שבו הוא מנווט לא מעורפל כמו באלגוריתם. השכיר יודע (או לפחות מאמין שיודע) איזו גבעה הוא רוצה לכבוש, כלומר איפה הוא רוצה להיות בעוד 10 שנים, ואותה הוא יכול לזהות כבר היום מהמקום שבו הוא נמצא (או במאמצים לא משמעותיים).

עם זאת, הפיתוי להישאר על הגבעה הנוכחית הוא חזק מאוד. מטבעם, בני האדם ידועים כשונאי סיכון. בנוסף לבני האדם יש נטייה טבעית לשאוף תמיד כלפי מעלה ובמקביל להעדיף את הטווח הקצר על הארוך. הבעיה שלנו מתעוררת ומתחדדת משום שכולנו מקבלים את ההחלטות שלנו בצורה לא רציונאלית (בניגוד לתיאוריות שבבסיס הכלכלה הקלאסית) ונופלים כל פעם מחדש לאותו פח אשר מודגש על ידי הכלכלנים ההתנהגותיים. לטענתם של אותם כלכלנים התנהגותיים, אנשים נוטים, באופן שיטתי, להעדיף את התגמול הנמוך בטווח הקצר על פני התגמול הגבוה בטווח הארוך. אפקט זה, שנפוץ מאוד אצל רוב בני האדם מופיע בצורה מועצמת בקרב אנשים שאפתניים. נראה שהשאיפה של אותם שאפתנים להתקדם אל הפסגה הבאה מקשה עליהם לוותר על ההתקדמות המהירה עבור התקדמות איטית יותר שיכולה להוביל לפסגות משמעותיות ומתגמלות הרבה יותר.

לסיכום, העצה שלי לכל אותם אנשים אשר עושים את הצעדים הראשונים בקריירה המקצועית שלהם (אם זה בבחירת תואר, התמחות או עבודה לאחר לימודים או צבא) היא שהם צריכים להתנסות בהרבה מאוד כיוונים בצורה כמעט אקראית ולנסות לאתר את הפסגה שאותה הם רוצים לכבוש עוד 10 שנים. אני רוצה להאמין שזן אחת הסיבות לכך שצעירים רבים נוסעים לטיול של אחרי צבא. אחרי שניסו ללכת בכל מיני דרכים והם בטוחים במקום שבו הם רוצים להיות עוד עשר שנים הם צריכים להתחיל לטפס בכיוון הזה ולשמור על פוקוס כל הזמן עם אזימוט קבוע אל הפסגה. התברברות על פסגות אחרות, תמריצים ומסיחים כאלה ואחרים שיציעו להם המעסיקים בשלבי הקריירה השונים, עלולים לגבות מחיר  מחיר גבוה מאוד בטווח הארוך ומסוכן מאוד להתפתות להם.

תגיות: אלגוריתם, בעיית הגבעה, החלטות, וול סטריט, טווח ארוך, טווח קצר, כלכלה, כריס דיקסון, מדעי המחשב, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תמריצים, תעסוקה

אם אהבת את הפוסט אני ממליץ לך להרשם לקבלת עדכונים מהבלוג במייל או ברסס ובנוסף אפשר לעקוב אחרי בטוויטר.